צדקה תציל ממות

אמר החכם מכל האדם – שלמה המלך (משלי י, ב): לא יועילו אוצרות רשע, וצדקה תציל ממות.

כלומר, אוצרות שקבץ האדם ברשע לא יקבל מהם תועלת כדי לשנות את מספר ימי החיים שניתנו לו מאת הבורא, אך לעומת זאת, נתינת הצדקה מצילה מן המוות!  בזכות הצדקה ינצל האדם ממוות שנגזר לו ויאריך ה' את ימיו (ע"פ הרלב"ג).

עת מלחמה ועת שלום

במקום נוסף בספר משלי (יא, ד) מלמדנו המלך שלמה דברים דומים: לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממות.

המלבי"ם (הרב מאיר לייבוש וייזר תקס"ט-תר"מ) מסביר כי בעוד שהפסוק הראשון מלמד על עת שלום והצלה ממוות טבעי, הפסוק השני מלמד על פעולת הצדקה אף ביום עברה – בזמני מגפה ומלחמה כאשר מלאך המוות משתולל ברחובות העיר.

האם באמת ניתן להאריך את תוחלת החיים?

ובכן, האם באמת הצדקה מצילה ומאריכה את תוחלת חיי האדם, הדעות חלוקות.

לדעת רבי אליעזר בן יעקב (מגדולי חכמי המשנה), הארכת חיי האדם עלי אדמות מעבר למה שנקצב לו, אינה אפשרית.

כסימוכין לדעתו זאת הוא מביא את הפסוק "מי גבר יחיה ולא יראה מות" (תהילים פט, מט). גם לנותן הצדקה אין אפשרות לחמוק ממיתה כדרך כל הארץ.

אם כן, מאיזה מוות בדיוק מצילה הצדקה?

לדעת רבי אליעזר הצדקה מצילה ממיתה משונה (תאונה, מחלה).

דין גיהינום ומיתה משונה

כיצד נסביר את החזרה בין הפסוקים אם שניהם מדברים על הצלה ממיתה משונה?

ובכן, בתלמוד (ב"ב י, א) מוסברים הדברים באופן שונה במקצת: "שתי צדקות הללו למה? אחת שמצילתו ממיתה משונה, ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם".

כלומר, ישנם שני סוגי צדקה, האחד מציל מגיהנם ("עברה"), ואילו השני מציל אף ממיתה משונה בעולם הזה.

ואיזה סוג של נתינה לאחר הוא המציל אף ממיתה משונה? מגלים לנו חכמי התלמוד כי הנתינה באמצעות ארגוני חסד – שהנותן אינו יודע למי נתן, והמקבל אינו יודע ממי קיבל – היא הצדקה המעולה ביותר המצילה אף ממיתה משונה.

כאשר הטובע מופיע בבית הדין 

במסכת אבות של רבי נתן (המקבילה למסכת אבות הרגילה) מסופר סיפור על הצלה ממיתה משונה בזכות הצדקה:

מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה. פעם אחת הלך וישב בספינה, בא הרוח וטבעה ספינתו בים. רבי עקיבא ראה כיצד הספינה טובעת בים, ובא לפני בית דין להעיד שהאיש מת, כדי להוציא את אשתו מכבלי העיגון שתוכל להינשא.

והנה בטרם הספיק רבי עקיבא להעיד, הופיע לפתע אותו האיש שטבע בבית הדין…

גלי הים מתגייסים לעזרה

רבי עקיבא נדהם לראות את האיש, ושאלו בהתרגשות, האם הוא האיש שטבע בים?

משהשיב האיש בחיוב, ביקש ממנו רבי עקיבא לספר את נס הצלתו.

פתח האיש ואמר: דעו לכם ניצלתי בזכות הצדקה שעשיתי. היא העליתני מן הים. וכיצד אני יודע זאת? מפני שכאשר ירדתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מגלי הים שזו אומר לזו וזו אומר לזו רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים מפני שעשה צדקה כל ימיו.

באותה שעה פתח רבי עקיבא ואמר ברוך אלוקים אלוקי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים שדברי תורה ודברי חכמים קיימין הם לעולם ולעולמי עולמים שנאמר . . וצדקה תציל ממות.

תוספת של 22 שנה

מעשה נוסף מובא שם במסכת אבות של רבי נתן, והפעם על דחיית זמן המוות ב-22 שנה:

מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, ובאה לפניו אשה אחת אלמנה ענייה, וביקשה שייתן לה כסף מקופת הצדקה כדי שתוכל לקנות אוכל. בנימין הצדיק התנצל, ואמר שלצערו אין כעת בקופת הצדקה כסף. אך האלמנה לא ויתרה ואמרה לו: רבי אם אין אתה מפרנסני נמצאת הורג אלמנה ושבעה בנים.

מה עשה בנימין הצדיק? נתן לה מכספו שלו.

לימים חלה בנימין הצדיק והיה מצטער על המטה ועמד למות. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, אתה אמרת, כל המקיים נפש אחת מישראל, כאלו קיים עולם מלא, בנימין הצדיק שקיים אלמנה ושבעה בנים, על אחת כמה וכמה, והנה הוא מצטער בצער חולי זה על המטה". מיד בקשו עליו רחמים, וקרעו לו גזר דינו, והוסיפו לו כ"ב שנה על שנותיו.

צדקה כוכבים ומזלות

בתלמוד במסכת שבת מסופר, כיצד כל הדיון הנזכר קיבל מפנה מפתיע, כאשר בעקבות מעשים שהיו למדו גדולי החכמים, שצדקה תציל ממות, ולא רק ממיתה משונה אלא גם ממות טבעי.

שמואל ואבלט ישבו יחדיו. שמואל היה רבם של היהודים בעיר נהרדעא שבבבל, ואבלט היה גוי חוזה בכוכבים ומלומד ידוע שם באותה העיר, בין שני האנשים היו קשרי ידידות אמיצים ודיונים מעמיקים בנושאים שונים. הפעם נושא הדיון היה – מזל.

לנגד עיניהם עברה קבוצה של אנשים שהלכו לעבודתם אל האגם לקצוץ קנים. אבלט הצביע על אחד מן האנשים ואמר לשמואל בקול שקט: האדם הזה הולך ואינו חוזר, נחש יכיש אותו והוא ימות. שמואל לא נבהל מהתחזית של ידידו והשיב: אם הוא יהודי, הוא ילך ויחזור.

ישבו שמואל ואבלט והמשיכו לשוחח. בינתיים חזר אותו האיש מן האגם כשהוא נושא חבילה של קנים.

הנחש החצוי

אבלט הנדהם נעמד, ניגש אל האיש וביקש לבדוק את משאו של האיש. אבלט הניח את חבילת הקנים על הקרקע, והביט בה בעיון. בין הקנים הוא מצא נחש שחתוך לשתי חתיכות. ללא ספק האיש ניצל ממוות בטוח.

שאל שמואל את האיש: איזה דבר מיוחד עשית היום?

האיש חשב מעט ואז סיפר:

מידי יום אנחנו אוכלים כולם ביחד, כל אחד מביא איתו לחם, אחד מאיתנו עובר בין כולם ואוסף את כל הלחמים לסל אחד, ומהסל הזה כולנו אוכלים ביחד. היום, לאחד מאתנו לא היה לחם, והוא מאוד התבייש. מה עשיתי? הודעתי שהיום אני אאסוף את הלחם. ואז כאשר הגעתי ליד אותו איש, עשיתי את עצמי כאילו הוא נותן לי, כדי שהוא לא יתבייש.

אמר לו שמואל: מצוה גדולה עשית, ובזכת זה ניצלת ממוות.

נותנים צדקה ומאריכים ימים!

אחרי מעשה זה, בו ראה שמואל לנגד עיניו, איך גורלו של האדם משתנה ממוות לחיים באמצעות הצדקה, פירש שמואל את הפסוק "וצדקה תציל ממות", ולא רק ממיתה משונה, אלא אפילו ממיתה עצמה.